כשאני אחד

הבוקר קבלתי מניבה, חברת ילדות שמכירה את אמא שלי, תודה נשמה… שיתוף אישי שלה עם תמונה ובה לוח לעילוי נשמתה של אמא שלי. לוח שנמצא בבית הכנסת בו התפללתי עם אבי ואחי.

.

התגובה הראשונה שבקשה לצאת ממני, הייתה "תודה רבה ניבה יקרה, מכיר מכיר" ולחזור לגוגל קלנדר…

ברגע שההרגשה המלווה את התגובה הזו, כיווצה לי את הלב… עצמתי עיניים ונשמתי עמוק פנימה. הרחבתי את חלל הריאות והרפיתי מהכל. מהכללל. ושוב… עד שהרגשתי שהכיווץ הפך יותר יותר פשוט. הפך מוכר עותר. נהיה לחבר.

המטרה שלי לא הייתה להעלים אותו. ממש לא.
המטרה שלי היא לעשות לו בית ולהתאחד אתו.

זו מבחינתי לב ליבה של הדרך שלי פנימה.
לאורכה עודני לומד להביא תשומת לב לשלל החוויות הגופניות, הרגשיות והרוחניות המתחוללות בי. בעבר הדבר היה כל כך הכרחי עבורי, במיוחד בתרבות כמו שלנו-כמו שלי, שלימדה אותי לא פעם שאין מקום למה שנתפס כמפריע, לא נעים או מעכב. כי חבל להתעסק במה שכואב!

כילד, נער ואדם בוגר קבלתי אין ספור דוגמאות לכך שאת הילד המפריע מושיבים בצד. בין אם זה אני או אחר, אין זה משנה: למה ש'מפריע' אין מקום בקבוצה. לאורך השנים הפנמתי את החוויה הזו ולמדתי לדכא את האזורים הנחווים כמפריעים, כמכאובים, רגשות לא נעימים, אזורים של תשוקה אסורה או לא הולמת, קשיים במערכות היחסים ועוד.

כך התפתחה בי ביקורת וציניות כלפי מה שאינו תואם את "התרבות הפנימית" שסיגלתי לעצמי, והגוף למד לכווץ, להימנע ולהדחיק לפינה את מה שתפסתי כלא ראוי. נשארתי פחות אני וממש לא במובן ה "זן בודהיסטי", הבריא.

סדנאות… טיפולים… ושבע שנים של נוכחות בחיי מאות ילדים – אמיתיים 🙂 בבתי ספר ובגנים שונים, לימדו אותי כיצד לגשת אליהם ואל עצמי, מהם שלושת האלפים של האהבה? ואיך דווקא בלב הקושי להביא תשומת לב והקשבה. מי היה מאמין שאת מה שעשתה אמא שלי כל החיים, גם אני אעשה ברבות הימים?!….

במקום להתעלם, מצאתי והתחלתי להביא אותה, את תשומת הלב. במקום להושיב בצד, הזמנתי את הילד "למרכז הבמה" עם המון עדנה, אמפתיה ואהבה. הבטתי לו ולי בעיניים, נשמתי… והזמנתי אותו לשבת לידי. הפכתי אותו לילד הכי אהוב שלי!

ברגע הזה כבר יכולתי להרגיש משהו אחר, משהו חדש אצלו ואצלי. מה שנחווה על ידי עד כה כ'הפרעה' אינו נחווה כך יותר ויכולתי לחוש בחופש פנימי גדול יותר. באפשרות לנשום עמוק יותר. חשתי בריא יותר. הרגשתי אוהב יותר ואהוב יותר.

החמלה המתבקשת במפגש הזה, הפכה לכוח מרפא ומעצים ובאותו הזמן חשתי שמתפתחת בי איכות של קבלה והתמסרות לכל אותם 'הילדים' הפנימיים שלי. איכויות נוספות שלא הכרתי קודם לכן, חידשו בי את האמון והיו נכונות גם הן להתגלות ולהתקרב.

השינוי הוחל גם במערכות היחסים עם אנשים אחרים. הפכתי מקבל יותר ופחות שיפוטי, וליחס דומה מהעולם, זכיתי. כך, הביאה 'דרך האהבה' לטרנספורמציה במרחב האישי והקולקטיבי, ולשינויים ממשיים בחוץ ובפנימיות שלי.

מוזמנימות בשלישי הקרוב ל- ערב מבוא לסדנה שבה לומדים לחיות בדרך הזו. דרך האהבה.

אהבתם? העבירו את זה הלאה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp