לפעמים רכבים נגנבים ♪ ♫

אמש היה לי יום מיוחד. התחיל בפועל ביציאה מהבית לקראת הסמינר, כשלא ראיתי את הסוס שלי בחניה עם כל ציוד הסדנאות וההנחיה + תחנת משטרה + אבא'לה, שמע מה קרה.. + נשימות עמוקות לעצב ולצביטה…

כשהגעתי למושב אומץ חלה תפנית חדה. הכל היה מוכן, למרות שאני לא הייתי שם (הייתכן?!) וסמינר המחובר ל- 4 כוחות הבריאה עם קבוצת נשמות גדולות ומלאות אהבה, חדר בדיוק ללב, בול במטרה.

בטקס האיניפי, נפל האסימון הגדול ועמו הגיעה ההודיה. מי שהיה שם אולי הרגיש את עצמתה גם כלפי המקומות החשוכים והאפלים שבי. למקומות שהזוי להודות בהם ובטח הזוי להודות עליהם.

 
.

מכאן הגיע השקט שאט אט שטף עוד ועוד חלקה כואבת ונטושה ברחבי התודעה. ה "אין אוטו", התברר כאפשרות להאט את הקצב, להרפות. להרפות. להרפות ופשוט להיות – קודם כל בחיים שבטקס עצמו, וכמובן שגם בחיים שמחוצה לו.

הנוכחות של אופל באיניפי (לולי שלי, כבר בת 14 הבת שלי), עד לסוף הטקס ככל אחד מהמשתתפים הבוגרים, הייתה עבורי השראה בריאה. זו הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להרפות כליל מתפקיד האבא ולהניח את הראש שלי על הכנפיים שלה. החיבוק שלה באותו הרגע הרגיש לי חיבוק של החיים. חיבוק של אלהים 🙏

תודה לילדה-מלאך שלי. תודה לאנשי הרפואה הטובה על איניפי בריא ומדויק. תודה למחזור 25 של דרך האהבה, שאתם מסכימים ללכת איתי באש ובמים, באוויר ובאדמה… תודה לאורחים ולקרובים שהצטרפו למשפחה. תודה ל 4 המופלאים – המנחים המלווים שצועדים איתי בתוככי החיים. תודה לאבא שמיים ולאמא אדמה. תודה על הבריאות גם ברגעי השפל וגם ברגעי הגאות. תודה שנבחרתי ללכת עם הלב הזה שלי על פני האדמה. תודה לאחדות. תודה לאהבה

אהבתם? העבירו את זה הלאה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp