לך

ביום ראשון הוספתי את המילה "לך", לתמונת הפרופיל שלי. כולכם יכולים לעיין בתגובות שקבלתי בשרשור שהתפתח שם. כולן ראויות ואני לגמרי מכבד את הדעות השונות.

פה אני בא ליישב "דרך האהבה" (–כך אולי תרגיש וירגיש מי שהשתתף בסדנה…) את האמביוולנטיות שעלתה וזיהיתי בתגובות, בנוגע לאיך שאני – אביב, אמור להתבטא ולנהוג.

בדומה לאותו הפוסט, גם בתהליכי סופרוויז'ן למטפלים ובסדנאות רבות, אני פוגש קולות ותגובות אמביוולנטיות דומות.

מחד יש קריאה ברורה שהכל לגיטימי ושהאדם/המטפל "הרוחני", אמור להיות כזה שמכיל כל מציאות ומשתדל לנהוג באופן אמפתי כלפי כל תופעה, משום שזהו התפקיד וזו החליפה.

מאידך ובצד השני של הסקאלה, קיימת ההבנה כי גם האדם שמחשיב עצמו או שמחשיבים אותו לרוחני, הוא עדיין ביסודו מאוד מאוד אנושי.

אז מהי הדרך הנכונה? מה בריא לי?

מדיטציות אקטיביות רבות כמו גם דרך האהבה, מתחילות בשלבים כאוטיים והשלכתיים, המאפשרים לנו פשוט להוציא את כל מה שתקוע בנו. לצעוק, להכות, להקיא, לכעוס, לבכות.

כחלק מהדרך לאחדות, מותר לי כברוא אנושי לנהוג גם בנפרדות. זה בסדר להשליך, זה בסדר לרצות להוקיע מעצמי משהו שלהרגשתי מזיק לי. זה לגמרי אנושי ולפרקי זמן מסוימים זה אפילו בריא.

שמע ישראל, לא רק שאין סתירה בין הדמויות השונות, אלא שהן דרות בכפיפה אחת ולכן בריא ליישב את המחלוקת ולהזמין לאחדות.

דרך האהבה אינה מזמינה אותנו להיות מוארים, או להפוך למי שכבר פתר או התגבר על מכשולים כאלה ואחרים, או שאמור להוות דוגמה למישהו אחר בחיים. אלו מטלות כבדות שאינן תמיד בריאות.

כן בכוחה של דרך האהבה לחשוף בנו כלים לחיים מודעים, שלויים ובריאים. אנו עושים זאת באמצעות אחדות פנימית – ודרך חיבורים.

 
.

זו הדרך שעשיתי ביחס לתופעה,

באמצעות המתודה הטיפולית של דרך האהבה

הכוונה לדרך: באמירה "לך", אני מזמין בנחרצות את ראש הממשלה להפסיק לברוח. "קח אחריות על המעשים שלך. לך להישפט, לך לנקות את עצמך, לך למצוא את חירותך."

ברור לי שאני נמצא בשלב בו כל שאני מבקש הוא להרחיק מעלי את הדמות הזאת – פנים וחוץ, משום שאינני חומל אותה, במידה המאפשרת לי לחיות בריא תחת ההשפעה שלה.

לא רק שאין זו החטאה של מטרת הלב, אלא שזהו שלב הכרחי בכל תהליך מודעות עצמי-אנושי-בריא.

אחריות מודעת: ביבי הוא מראה לאיכות פנימית שקיימת בי-בי… הוא משקף חוויה ואנרגיה בעצמי. הוא מתקשר באופן ייחודי עם איכויות אחרות ותמהיל תדרים שקיים אך ורק בתודעה שלי.

בכותבי שורות אלו, מתרחבת בי הבהירות מאין הגיע הדמות הזאת לפתחי, מה היא משקפת לי, ומהם שורשי התופעה, ומכאן תמיד קל יותר לעלות עוד מדרגה…

התבוננות ובהירות: מכאן אני מזהה בבירור דמות נוספת שעומדת מול האיכות הזאת. אני רואה את המאשים. המוציא לפועל. התליין. זה שאינו מוכן להשלים עם תכונות אופי שאני שולל כל קשר איתם.

התגובה הראשונית שלי הייתה השלכתית, מכיוון שהיא אפשרה לי לזהות באופן מדויק את יחסי הגומלין הקיימים בין שתי האיכויות הללו, האשם והמאשים.

רק לאחר שידעתי את השניים הללו היטב, יש בכוחי להזמין אותן לפגישה אינטימית, עם המון סובלנות והקשבה, ובמקום דעות, לבקש אותן להביא רגשות ולחשוף בקצב הבריא להן, את כל הנקודות הרגישות.

אט, אט… נעשתה ההתבוננות בשתי הדמויות הללו לנקייה יותר. כזו שאינה מפעילה את המערכת. ממקום שליו ואפילו… קצת יותר אוהב.

סליחה והודיה: זוהי הגישה בשלב הבא כלפי שתי הדמויות בעצמי. לאביב שאומרים לו: "לך! תפסיק לברוח. קח אחריות על המעשים שלך. לך להישפט, לך לנקות את עצמך, לך למצוא את חירותך", ולדמות השנייה שאומרת בנחרצות את המילים הללו. שתיהן מבקשות נראות.

סליחה והודיה היא הדרך לקירוב לבבות.

קבלה ונתינה: פחות ארחיב. זהו השלב בו התדרים משתנים, כמו גם הדי.אן.אי של מערכת היחסים.

החופש להיות: פה תמיד נגמרות לי המילים. מכאן לבריאות מתחילים החיים…

זו רפואה טובה ואמתית.

זהו סוד השלווה הפנימית.

זו דרך הבריאה – זו דרך האהבה.

.

תודה לכל המגיבים על המראות שנתתם לי, הם עוזרים לי ללמוד את התגובות שלי – את הקולות שבי ולהשכין שלום בבית הפנימי. מקווה שתמצאו בשיתוף שלי הזמנה נעימה ודרך ברורה, לעסוק במה שחשוב ובריא גם בתוככם.

בתמונה: נכד גאה ללוחמי אצ"ל סלבססס, ובחור ימני ואדוק בדעותיו על כל המשתמע. התבגר באריאל משנת 1981 ועד 2006.

בצילום משנת 2000, סטודנט שנה ב' בפקולטה לארכיטקטורה, שהצטרף מטעם מפלגת הליכוד לקואליציית ראש העיר אריאל לשעבר, רון נחמן ז"ל.

מתמודד ומצליח להתברג במקום ה- 18 והממש לא ריאלי כחבר של חברי העירייה 🙃 ומכאן אחראי על הבראת וטיפוח הקשר בין הסטודנטים באוניברסיטת אריאל (מכללה דאז) לתושבי העיר.

אהבתם? העבירו את זה הלאה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp