ילד מופרע

אל תתנו לחזות החמודה להטעות אתכם. בשנות הילדות שלי הייתי ילד מופרע. לא שעיתי לכל בקשות המורים, דיברתי בלי סוף בשיעורים, והיו שני מקרים בהם שברתי עם החברים חלונות ובהזדמנות אחרת אותו דבר עם תריסים. גם מול ההורים שלי היו לי "עניינים"…

בתור התחלה הייתי בורח מחלון הקומה השנייה כמעט כל פעם שהיו מענישים אותי. פעם אחרי שסירבו שאקנה אופנוע, אחרי שכבר הוצאתי רישיון באישורם (משום מה עניינה אותם הבריאות שלי, לך תבין…) הענשתי אותם וגנבתי לאבא שלי כסף מהכיס, כדי לממן שיעורי נהיגה על רכב. כמובן שנתפסתי אבל זו לא הנקודה. בהמשך הייתי לוקח את האוטו המשפחתי גם מבלי לקבל רשות ועוד ועוד עניינים שהבהירו לי שאני ילד מופרע. חטפתי הרבה על הראש בגלל אותם מעשים וכנראה שבצדק…

אך משלא הייתה איתי הידברות לצד רובם המכריע של המקרים והעונשים, למדתי שאת הילד המפריע מושיבים בצד ומרחיקים. כי למי שמפריע אין מקום בקבוצה. לאורך השנים שלאחר מכן וכמובן שבשנות השירות הצבאי, למדתי שכדי להיות ילד-חייל-בן אדם טוב הראוי להתייחסות, עלי לדכא את האזורים המפריעים שבי, אלה הצמאים להקשבה, נראות, תשומת לב ואהבה.

רק כעשור לאחר מכן ולאחר אתגר שלא פסח על שום חלקה בגופי, נחשפתי לקשר ההדוק בין אותם אזורים לבין החיים הבריאים. הבנתי שאם אני רוצה לחיות בריא, להיות שמח בחלקי ואפילו פשוט להיות אני… הגיעה העת לפגוש את אותן "הפרעות".

 
.

לימדתי את עצמי שיטה: פשוט להביא תשומת לב למקומות שאני לא אוהב בעצמי. במקום להושיב אותו בצד, הזמנתי את הילד המפריע לשבת לידי. בהתחלה הוא שתק. שתק הרבה. אך כנראה שבזכות הנוכחות וההתמדה שלי, הוא פיתח אמון והתחיל להקיא את כל מה שיש לו לומר, לבכות, לכאוב, לצחוק. שמעו, לא יכולתי שלא להתאהב בילד הזה!

עם הזמן החלו מופיעים ילדים נוספים. ילדים שעד כה לא הכרתי ואצרו רגשות ששללתי. בהתחלה נבהלתי וחשבתי שזהו זה, איבדתי את זה… אבל מכיוון שלא באמת הרגשתי באותה העת, שיש לי עוד משהו לאבד, המשכתי עם המפגשים בתכיפות גבוהה. בכל פעם שפגשתי את הילדים האלה, משהו חדש קרה. מה שעד כה נחווה על ידי כשלילי או כהפרעה, פשוט השתנה דרך נוכחות וחמלה. כוחות נפש ואנרגיה שהשקעתי בהדחקה, לפתע השתחררו והיו זמינים לרפואה והגשמה חדשה. היה זה גם הרגע בו הבנתי שלא רק ש "הילדים" הללו ראויים, אלא שעבורי הם הכוחות המיוחדים. הם שהופכים אותי למי שאני. הם המתנה הגדולה שלי.

גם מעבר לתודעה האישית והמציאות הפנימית, קרם השינוי עור וגידים. הוא התפשט במהירות, בעצמה וללא גבולות לעבר החיים. התחלתי להרגיש שאני מקבל יחס שונה לגמרי מהעולם. מציאות מדכאת הפכה לעולם של הזדמנויות. לעולם של בריאה. לעולם של אהבה.

היום אני בהודיה ענקית על מי שהייתי ועל מי שאני לאורך כל חיי. כל אתגר, מפגש, מקום ורגע הוא מתנה גדולה, הוא איכות – הוא עצמה.

אהבתם? העבירו את זה הלאה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp