הילד הכי יפה בגן

***** סיפור ליום כיפור *****

מזה 15 שנים שיום הכיפורים עבורי הוא הזמנה לסלוח לעצמי, על כל אותם הפעמים בהם החטאתי את מטרת הלב ושכחתי את הילד שלי בגן, אחרי שכבר אספו את כולם.

כשאני מצמצמם את חשיבות הגוף, המחשבות, המילים והמעשים, מתועלת האנרגיה שלי לסיפוק צורכי הנפש. אני נותן מענה ("ועיניתם את נפשותיכם" – ויקרא, כ"ג) לאותה קריאה בלבב פנימה… המבקשת את האהבה שלי, כמו ילד קטן ששכחתי בגן, אחרי שאספו את כולם…

אז מה בתכל'ס אני עושה?

קודם כל אני נזכר שלמרות שמאוד לא נעים בלשון המעטה, להגיע באיחור לאותו גן, זוהי בדיוק השעה לפגוש את אותו ילד קטן. להביט לו ישר בעיניים ופשוט להיות נוכח בלב ההוויה. זו מהות הסליחה בעייני, וזו מהות יום הכיפורים.

עד כאן הכל טוב ויפה, אך בשנה שעברה המצב היה שונה.

 
.

הגן אליו הגעתי, נראה יותר כמו חדר קטן, חשוך ודוחה והמפגש עם הילד ממש לא הרגיש אוהב ומרפא. נהפוך הוא, שנינו הרגשנו בקושי העצום ולאחר דקות ספורות הוא קם, הלך ונעלם. חיכיתי, אולי יש פה איזה קטע… אבל הוא לא חזר.

שאני אמצא את עצמי נטוש על ידי הילד הפנימי שלי??? כנראה שכן. באותו הרגע לא היה דבר יותר הזוי וכואב מזה לדעתי. "אוקי, אם הוא הלך אז גם גם אני!" ו… "מה יש לי לעשות פה לבד? זו לא היתה התכנית המקורית" – היו הרעיונות הראשונים לתגובות אפשריות שישיבו לי קצת את הכבוד. וכל זה היה עטוף בצלופן של ציניות "לאור" העובדה שנשארתי בחושך לבד…

בקיצור קל היה להתחמק מהמפגש עם החוויה הישירה, באמצעות הסוואה של 50 טון ציניות שסוף סוף קבלה את מקומה. רק לאחר מכן הסכמתי לוותר על ההגנות והציפיות. להישאר באי הידיעה מבלי לחפש פתרון להרגשה הדוחה. לתת מקום לחוויה ולהיות נוכח בלב ההוויה… מסע ארוך עברתי עד שהגיע ניצוץ קטן, מה קטן? קטנטן.. של אהבה וממש בסמוך לזריחה יכולתי להרגיש שהגעתי הביתה.

אז היום בדיוק שנה אחרי, ההזמנה שלי פתוחה בשבילי והפעם גם בשבילכם. הסכימו לפגוש את אותם ילדים אבודים ששכחנו בעצמנו, לתת להם את אהבתנו ולקבל את אהבתם. היו פתוחים לכל דרך בה זה יקרה… הסכימו לסלוח לעצמכם ולא פחות חשוב, הסכימו להיסלח.

אהבתם? העבירו את זה הלאה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp