גל שני – ?Can it be

בימים האחרונים צצו לי במסכים רופאים, פוליטיקאים ואנשי דעת, כפטריות אחרי הגשם. מצאו דרכם להגיח לי לחיים ולספר לי שאוטוטו ההיסטוריה חוזרת, אבל הפעם במבצע של אחד + אחד, עם תוספת יפה של היסטריה בצד. מזמינים אותי למסע הכנה-הגנה-הפחדה-קונספירציה (בחרו בסיפור שמתיישב לכם הכי טוב) הנועד להבהיר לי שהסיבוב הבא יהיה גדול יותר, מאיים יותר ומסוכן יותר.

להאמין או לא להאמין? מי עלי להיות בקיץ הזה נמלה או צרצר? איך מחברים את הפאזל מבלי לראות את התמונה הגדולה? ומה בפועל עלי לעשות אם אני בכלל מרגיש פרפר?

אנשים זקוקים לתשובות, בעולם שאין בו תשובות

בנעורי האמנתי שלכל שאלה יש תשובה (מאת יצחק לבנון, והמבין יבין). על מנת לקבל אותה בצורה ברורה, עלי לפשט את העולם, בדיוק כפי שלמדתי מהוריי ומוריי בביה"ס ובגן. זה גם מאוד הגיוני, תשובות מוחלטות ובחירות שיובילו למצוינות, יתקבלו רק כאשר אמסגר ואגדיר אותי ואת המציאות. לא תצליחו לשכנע אותי אחרת, זוהי בהירות!

דווקא התשוקה לתשובה ברורה, הייתה עבורי קוץ באליה. בתוך תוכי ידעתי שאי אפשר להתכונן לכל תרחיש. המציאות רוויה באי ודאות ותוצאות בלתי צפויות. ידעתי שאני בעצמי מערכת מורכבת וחלק ממערכות עוד יותר מורכבות וככל שהן הולכות וגדלות, היכולת שלי להבין את כיוונן ומטרתן, הופכת חסרת סיכוי.

אבל… כל עוד אין תכנית חלופית, מי שלמד בעברו ניהול סיכונים, עובד עם מה שיש! אך בעוד שהמשכתי לחפש אחר התשובות המוחלטות, זה דווקא הרגיש לי שאני מוצא אותן פחות ופחות. מה שמסביר מדוע באמצע החיים פשוט התעייפתי מלנתח את המציאות. עייפתי מלשאול, לחשוף ולשאוף בכל תחום למצוינות. ללא השפה, הגישה והכלים המתאימים, מרכיב אי-הוודאות וריבוי הנתונים שהפכו מרגע לרגע יותר ויותר מורכבים, היו יותר מדי בשבילי בתקופה ההיא בחיים.

 

.

To be or not to be?

מי שמכיר אותי היטב, יודע שבתקופה ההיא לא פסחה מחלת הנשיקה על שום חלקה טובה בגופי ונפשי. רק כשכבר לא הייתה ברירה, הגיעה ההסכמה להרפות מהידיעה, מהתכנית הפנטסטית הסדורה וכל שנותר היה "להסכים קצת למות". בדיוק אז החל בחיי הפרק הבא. בעוד שלפני רגע ניסיתי לצעוד החוצה, ברגע הזה התחלתי לצעוד פנימה. הסכמתי לפגוש את עצמי, את המציאות הפנימית שלי. נכנסתי פנימה, לבית שלי. וודאות?! ממש לא! בית, אהבה וחיבוק? כן. כל כך כן.

מודעות עצמית אינה תורה סדורה. אין לה התחלה ואין לה סוף והיא אינה מסוגלת להבטיח ולו חצי דבר לצועד דרכה. למרות ובזכות זאת, דווקא ההסכמה לפגוש את עצמנו באי-הוודאות, היא התרומה הגדולה לחיינו ולבריאות. כלים שאיתם פעלתי עד אותו הרגע הפכו ללא רלוונטיים, השפה, החברים, מקום המגורים, העיסוק והגישה לחיים – כולם השתנו ללא היכר. המתנה הגדולה שקבלתי באשר לכל הלחצים, המתחים ורגעי אי-הוודאות, היה אמון מחודש בחיים ואימון מרגש ומלהיב לשריר המודעות.

לדעת, זה לדעת שאינך יודע

זוהי ההנחיה לה נחשפתי לפני חמש עשרה שנים. שתיים מההוראות המפורשות והמוכרות שלה, הן: "אם תפגוש את הבודהה בדרך, הרוג אותו" ו- "הטאו שניתן להגדרה, איננו הטאו הנצחי", הרומזות כי כל דבר שניתן להגדרה הוא בסך הכל תעתוע ואשליה. גם הזהר חלק רעיונות דומים, בשירה: "יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע, נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה. לא צריך כל דבר לחקור ולשאול, לפעמים גם מותר לא לדעת הכל".

החיים שלנו הם דרך פנים וחוץ. שאיפה ונשיפה. הבראה ובריאה. דרך של שינוי נצחי וצמיחה, ודווקא ההסכמה שלא להגדירם, היא המתנה הגדולה מכולן. לפני חמש עשרה שנים, קראתי לה "דרך האהבה". מאז וכמעט אחת לשבוע ביום שלישי נפגשת קבוצה של 18 משתתפים על אי. כן, כן… אי-וודאות. מרחב המלמד שפה חדשה, גישה בריאה ונותן כלים גמישים לחיים. זו הדרך בה הפכתי את אי-הוודאות למגרש הביתי שלי, זו הדרך אליה אני מזמין גם אתכם, נמלים, צרצרים ופרפרים… לפתוח דווקא בעת הזאת, פרק חדש בחיים.

*רגע לפני שאסתי תוסיף בתגובות, קישור לשלושת הסדנאות הקרובות, אדייק כי התהליכים הם הרבה מעבר למתכון התמודדות עם "גל שני". תהליכים דינמיים-חווייתיים בדרך האהבה, עושים קסמים בחיינו גם ובעיקר "בשגרה". מדיטציית המוות של דרך האהבה, תרגילי האמון ואהבה בכל תנאי, הם דוגמאות מעטות מהטכניקות, הגישות והכלים להם תחשפו ובהם אנו משתמשים, הנוסכים שלווה פנימית וביטחון אמתי באי-הוודאות, בעצמנו ובחיים.

#חג_ביכורים_משמח_ולאט_לאט_עם_העוגות 🙂

אהבתם? העבירו את זה הלאה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp