אולי פחות סקסי

בסופ"ש הנחיות אישיות של סדנת המאסטרים (שישבת אחרון במצוקי דרגות), נוצרה אחת ההנחיות המרפאות, על בסיס התמודדות יומיומית מאתגרת במיוחד. אותי הזמינה ההנחיה ללכת בעיניים עצומות אל הלא נודע, ולהסכים לפגוש את הפחד שבחוסר האונים ובאי הידיעה.

אל תדאגו לי, כי יש מי שדואג! התרבות בה אני חי מנסה תמיד "לעזור לי" להימנע ממפגש אכזרי שכזה, משתדלת למצוא אלף ואחת דרכים יצירתיות כדי שלא אחוש כאב, כדי שלא אפתח אינטימיות עם הקושי. תעשיות שלמות בעולם המערבי נמצאות כאן "רק בשבילי" ושופכות מיליארדי דולרים, כדי שלא ארגיש בדידות, ריקנות, שעמום או דיכאון. הן עוזרות לי כי זה אחלה מודל כלכלי. אנחנו נאמר לך מהם הרגשות השליליים שלך, ונמכור לך מוצרים שבעזרתם תוכל להתכחש לרגשות האלה ובכלל לחלקים הפחות נעימים שלך ושל החיים. בקיצור אל תדאג, אנחנו כאן כדי לשכח לך את הכאבים ועל הדרך נשכח לך גם ת'חיים (-את זה "הם" כמובן לא בגלוי מצהירים).

אז מהי האלטרנטיבה הבריאה? לפגוש את עצמי. לפגוש את החיים. לפגוש את המוות. לפגוש את העונג. ולפגוש את הכאב. איך עושים את זה? מדיטציה. תרגול של שימת לב למי שאני בכל רגע: בהליכה, אכילה, שיחה, בכל פעולה ויותר מכך, גם באי העשייה: כן, כן, מדיטציה בישיבה – או בשמה המוכר: זאזן. נכון, על פניו "לפגוש את עצמי" ועוד בישיבה שקטה, נשמע פחות סקסי ומזמין משופינג בקניון ואפילו די משעמם – "למה לא הצעת מדיטציה שבה פוגשים משהו אחר, מסקרן יותר או לפחות חתיך יותר? למה לעזאזל אתה מציע לי לפגוש את עצמי?"

מה ששונה בזאזן לדעתי מכל תרגול מדיטציה אחרת, הוא האפשרות לשבור את המבנה הכל-כך מוצק של מי אני ומה אני. אחד התפקידים של תרגול הזאזן, הוא לפגוש במבנה האישיותי שבניתי לי לאורך השנים ואז טיפ'לה לפרק אותו, למסמס אותו, לאוורר אותו ולאפשר לי לראות דרכו את מי שאני באמת. לפגוש את החיים באינטימיות ופנים אל מול פנים.

 

.

ייתכן שבמהלך "החיים הרוחניים", כבר שחררתי היאחזויות והזדהויות עם תוויות ותפקידים, אבל לפעמים אני מגלה שאופס, בלי לשים לב יצרתי לעצמי היאחזות חדשה ונוחה. זהות של "מתרגל מדיטציה". מקום שנעים לגור בו. אעז להגיד: מקום קצת מתנשא, ואם הוספתי חטא על פשע, אולי יצרתי זהות של "מורה למדיטציה".

למה לפרק את האני שבניתי ותחזקתי כל כך הרבה שנים? למה לוותר על הזהויות השונות? האלף בית של הזאזן, היא ההכרה כי הרגע הנוכחי, על כל מה שיש בו ועל כל מה שאין בו, מכיל את כל המרכיבים הדרושים לי כדי להיות בריא וחופשי. אין לנו באמת צורך באותם "משכחי כאבים", כמו גם היאחזויות וזהויות שונות, כדי לחיות חיים בריאים וחופשיים. בעוד שהאחרונים משקפים פיצול פנימי שאינו הכרחי ואינו בריא – הכאב והקושי הם חלק בלתי נפרד מהחיים.

כשאני מבין זאת, אני מפסיק להיאבק כדי להוציא אותם מחיי. אינני מבזבז אנרגיות, זמן וכסף כדי להיפטר מהם (או מעצמי…), או להחליף אותם (או אותי…) בשום סיפוק רגעי. באופן זה הזאזן והמפגש עם עצמי, הם שורש הרפואה הטובה והאחדות הבריאה, ומכאן הם מתגלים לי כתרגול של חופש ולא תרגול אל חופש. זוהי דרך האהבה ולא הדרך אל האהבה. תיהנו מהדרך ושיהיה לכם דייט נעים 😉

התמונה צולמה במהלך סופ" שהנחיות אישיות של סדנת המאסטרים.

אהבתם? העבירו את זה הלאה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp